מתישהו באותו הלילה נפלה הטלפוניה של בזק ואיתה האינטרנט.
למחרת בבוקר יס הצטרפו לבזק והפסיקו לעבוד.
הרשת של פלאפון עבדה רק לסירוגין.
במזל זכיתי שנשאר לי החשמל לפחות, כי לחברים בשכונות השכונות גם זה לא היה והם נאלצו להתחמם עם שכבות ביגוד, להשאיר את מוצרי המזון מהמקרר בשלג בחוץ שלא יתקלקלו, ולהטעין את הטלפונים ברכבים כדי לפחות להשאר עם איזשהו קשר מינימלי אל העולם החיצון.
אתמול (יום שבת) בלילה סופסוף חזרו לעבוד האינטרנט והטלויזיה.
אבל במשך כל היום עדיין ישבתי נצור בבית. אמנם הכבישים המרכזיים נפתחו, אבל הכבישים ברחובות הקטנים מכוסים קרח והמכוניות חסומות בחומת שלג סביבן.
רק אחר הצהרים כשחלק מהשלג נמס, לקחתי מעדר ושחררתי את האוטו. אבל הנסיעה בתוך העיר, ועד בעצם קילומטר אחרי מחלף שורש, הייתה פשוט פחד איימים.
כל הכבישים המרכזיים שהבטיחו שהם פתוחים ובטוחים לנסיעה, ושבמשך היום גם אנשים נסעו עליהם, היו מלאים בשלג שגלש לתוך הנתיבים וקרח שכיסה חלקים מהנתיבים. וגם התאורה לצידם נותרה חשוכה בקטעים ארוכים.
ואז, קצת אחרי אמצע הדרך בירידות מירושלים, פתאום הכל נעלם, אין יותר שלג, אין יותר קרח, אין יותר רכבים נטושים לצידי הכביש, אין יותר מכוניות שנוסעות לאט וצמוד.
הכביש מואר ומרווח, האספלט יבש, השמיים בהירים.
זה כאילו ירושלים זה ארץ אחת, ושאר ישראל זה ארץ אחרת
וזהו. יאללה חזרה ללימודים
אקנח רק עם האיש שלג שבנינו מחוץ לבית, ושיהיה לנו שבוע חם ונעים!