המוכר רצה עליו ככה וככה, אבל אני רציתי לשלם רק ככה. התמקחנו קצת,
וכמעט שכבר סגרנו על ככה וכך, אבל אז הגיע אחי הטיפש.
"קונה אוטו, הא? הגיע הזמן" אמר אחי הטיפש, ואז פנה למוכר. "שמע, הוא
ממש רוצה את האוטו הזה".
המוכר התעלם ממנו. גם אני. ניסינו לסגור על מחיר.
"אני לא חושב שאתה מבין", הפריע אחי הממש טיפש לשיחתנו, והצביע עלי, "עד
כמה הוא משתוקק להיות בעליו של האוטו הזה. הוא חולם על זה בלילה. אין
דבר יותר חשוב לו".
"טוב, נו, זה חשוב, אבל בוא לא..." ניסיתי לתקן את הנזק.
אבל הוא המשיך. "האוטו הזה הוא כל חייו. הוא מוכן לשלם כל מחיר".
כאן המוכר כבר התחיל להתעניין. "כל מחיר?" הוא שאל.
"ברור שאני לא באמת מוכן לשלם כל מחיר", אמרתי.
"כן! כל מחיר! כל מחיר, אתה שומע?" קרא אחי הדביל בהתלהבות. "כל מחיר!
נקוב במחיר שלך, ותקבל אותו!"
"אל תשים לב אליו. הוא רק רוצה תשומת לב" אמרתי למוכר. "אז סגרנו על ככה
וכך?". לא היה זמן להגיע לעיסקה מוצלחת יותר, כי באמת רציתי את האוטו
הזה, ולא רציתי שהאהבל הקטן יחרב לי את זה.
אבל היה מאוחר מדי. "כל מחיר, אה?" המוכר אמר. "אז מה אתה אומר על 450?"
"450", אמרתי, "אין לי".
"יש לו!" צרח אחי האידיוט. "יש לו! הוא רוצה לשלם! ואם אין לו - הוא
ייקח משכנתא! ואם אין משכנתא - הוא ימכור את עצמו לזנות! זה עד כדי כך
חשוב לו!"
"אתה לא עוזר", סיננתי לעברו.
הדביל שלף מגאפון, שלט ניאון ובום-בוקס. "הוא רוצה את האוטו!" צעק ב-150
דציבל, והצביע עלי, "אין דבר שהוא לא יעשה! הוא ישפיל את עצמו! הוא יצעד
ערום ברחובות בשביל זה! הוא יוציא לעצמו עין!"
הגיעו מים עד קש. תפסתי את האידיוט בצווארון וסחבתי אותו הצידה. "סתום"
אמרתי לו. "פשוט תסתום. תסתום את הפה שלך. אתה לא עוזר בגרוש. יותר מזה
- אתה מפריע. לא ככה עושים עסקים. אתה לא יכול להבטיח הבטחות בשמי. כל
צרחה דבילית שלך רק מורידה את הסיכוי שאני אקבל אי פעם את האוטו הזה.
אתה קולט? זה. לא. עוזר".
"זאת אפשרות אחת" אמר אחי בעל הליקוי השכלי הניכר. "אני, לעומת זאת,
חושב שהסיבה שלא קיבלת את האוטו עדיין זה בגלל שעדיין לא צעקנו מספיק
חזק שתעשה הכל כדי לקבל אותו. הכל!! אולי המוכר עוד לא הבין".
"איך אפשר לא להבין?! מה אתה חושב, שכולם אידיוטים כמוך? הוא שמע אותך
צועק את זה במשך שלוש שעות. הוא הבין. אני הבנתי. השכנים הבינו. אנשים
בקוסטה ריקה הבינו. איך לכל הרוחות אתה יכול להאמין שלצעוק עוד יותר חזק
יעזור במשהו? לך הביתה!"
"בסדר, בסדר, לא צריך להתרגש" אמר הדביל. "בסך הכל ניסיתי לעזור. אני
הולך הביתה. אגב, אתה יודע מי עוד רוצה ללכת הביתה? גלעד שליט".
"להה, באמת?", אמרתי.