"רק כמה שניות, זה כל מה שצריך
בשנים האחרונות ישנה עלייה ניכרת בשיעור תאונות הדרכים במדינת ישראל. עם העלייה בשיעור תאונות הדרכים ישנה כמובן עלייה במספר הקורבנות. תאונות דרכים גובות את מחירן הכבד, עניין של כמה שניות וחיים שלמים נהרסים.
אני אספר לכם סיפור קטן לא ארוך, אל תדפדפו קדימה כדאי לכם לקרוא.
ישנה אמא, אשר מגדלת שלושה ילדים במדינת ישראל. האם משקיעה בילדיה את כל המאמצים, עוד מהיותם פעוטות היא לא מסירה מבט לרגע. כל בוקר במשך כל חייהם היא דואגת להם, מטפחת אותם, בונה אותם להיות בוגרים לתפארת מדינת ישראל. עד כאן הכל מצויין נכון? כיצד הייתם מגיבים אם הייתי אומר לכם שביום רגיל כמו בכל יום אחר שולחת אותה האמא את ילדה הקטן לבית הספר, עוזרת לו להכין מערכת, מכינה לו כריכים, ודואגת שיהיה לבוש היטב. היא אומרת לו: "בוקר טוב", נושקת לו כאשר הוא יוצא מן הבית, היא רק לא יודעת דבר אחד- זו הפעם האחרונה שהיא מדברת איתו. כן, בפעם הבאה שהיא תראה אותו בעוד כמה שעות הוא יהיה שרוע על הכביש לצד הדרך, גופו הקטן יהיה שבור וחבול כולו, ושלולית דם לא תחוס על שיערו העדין. הבנתם לאן אני חותר, הוא נהרג, שנים של גידול, השקעה, מסירות, נעלמו בכמה שניות, זה כל מה שהיה צריך כדי להרוס חיים, בדיוק כמה שניות.
אתם בטח קוראים את הסיפור וחושבים כמה טרגי מה שסיפרתי לכם, הרי שרובכם יושבים שעות מול המסך ובוכים כשאתם סבורים שתמרה מה-"שיר שלנו" מתה, ואני לא בעמדה להאשים אתכם, הייתי בדיוק כזה. אבל זוהי לא סדרה, אלה החיים האמיתיים, החיים שלי. הלוואי ויכולתי להתנחם בעובדה שזה קורה רק אצלי, אולם זה קורה אצל עוד המון משפחות אחרות. מה שבאמת עצוב ומרתיח הוא שחלק גדול מקורבנות התאונות הנוראיות האלה, אינם אשמים. הולכי רגל או נוסעי רכבים שנסעו לפי כל חוקי התעבורה, הם אלו שנספים לעומת נהגים פושעים שעוברים באור אדום או שממהרים להגיע הבייתה ומוכנים להרוג אדם בשביל להגיע 5 דק’ מהר יותר. נהגים פושעים ברוב מוחלט של התאונות יוצאים ללא פגע, ואילו החפים מפשע מתנוססים בדמם.
זה היה אחי הקטן על הכביש באותו היום, המחזה הכי כואב שנאלצתי לראות בחיי. בכמה שניות של הלם שהיכה בי אספתי את חפציו האישיים מן הכביש. התיק שלו, נעליו, כל מה שמצאתי והיה מוטל בצד הדרך. רק שהכנסתי את התיק שלו לתא המטען הבטתי בידיי וראיתי שהן ספוגות בדם, הדם שלו. בן רגע הבנתי, זה לא משחק ולא סרט, אני בחיים האמיתיים והכל קורה לי ברגע זה ממש. מסע של כמה שעות מייגעות ותפילות בבית החולים נסתיים לו בדברי אמי שיצאה מחדר הניתוחים, פנתה אליי ואל אחי הגדול ואמרה: "נותרתם לי רק שניכם עכשיו". אין מילים בפי לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע נורא, במחלה הכי איומה שאי פעם תיתקלו בה ובכאבכם הפיזי הכי עצום, דעו לכם כי אין דבר המשתווה לכאב נפשי. אין דבר יותר כואב מללכת לישון בוכה, ולקום בוכה במשך שבוע שמתנהל כמו סיוט. כל בוקר במשך שבועיים של הפנמה קמתי בתקווה שזה רק חלום רע, ועוד מעט הכל חוזר להיות כרגיל, אבל תפילותיי לא נענו, הייתי צריך להשלים עם העובדה שאני לא אראה אותו יותר.
בן 12 הוא היה במותו, הגוזל הקטן שלנו והאור של הבית. שבועיים לפני מותו הוא חגג את יום הולדתו ה-12 וכבר התחלנו לדבר על ההכנות לבר המצווה. את פרטי התאונה אני לא אפרט מכיוון שמטרת הקטע כאן היא לא להרגיז וליצור כעס, ברצוני לגרום לכם להבין מה הן ההשלכות של מוות שכזה ומה אתם יכולים לעשות כדי למנוע דברים שכאלו.
ריקנות, זו התחושה המרכזית שמלווה אותי בכל יום. בכל בוקר אני קם אל תחושה של חוסר צדק ואשמה. אני חש אשם בכך שאני ממשיך בחיי ומתנהג כרגיל אחרי שדבר כזה נורא קרה לאחי הקטן. אבל אני יודע שאם אני לא אתנהג כרגיל אני לא אצא מהבית, ולא אראה אור יום. כה קל לשקוע בתוך מחשבות של עצב וחוסר צדק, כל כך קל לוותר על הכל, הרי שהחיים נראים כל כך לא הוגנים. אתם בטח חושבים שאני בוכה כל יום אז תנו לי לתקן את הטעות, ולהסביר לכם דבר מה. הכאב האמיתי, מתחיל כאשר מפסיקים לבכות. הכאב משתרש עמוק פנימה ולא מרפה, כל פעולה שאתה מבצע היא סך הכל היסח דעת ובכל רגע של מנוחה זה מכה בך כל פעם מחדש.
אנשים לא מפסיקים לשאול אותי כל הזמן לשלום הוריי. אני לא יודע אם השאלה נובעת מנחמדות או חוסר נעימות ואני לא יודע לאיזה תשובה הם מצפים אבל אני תמיד עונה: "בסדר..", הרי ברור שדבר לא בסדר ומעולם לא יהיה בסדר. אבל אני לא אתחיל לספר לכל אדם על כל מה שעובר בבית בכל יום, ועל המאבק היום יומי שאנחנו עוברים. התמונות המפוזרות בכל עבר בבית, החדר שלו שנותר כפי שהיה עוד מאותו היום שהוא סידר אותו לפני שיצא לביה"ס, כל הדברים האלה מדברים בעד עצמם. הזמן נעצר וישנו חור עצום בבית, לא משנה כמה אנשים יגיעו לבקר וכמה רועש יהיה ביתינו, לנצח נרגיש כמה הוא שקט וריק.
כולי תקווה שאחי הקטן נמצא בעולם טוב יותר כעת, בעולם מתוק ונטול כאב. הקטע הזה נכתב בכדי שתפנימו אותו אל לבבכם. קחו את הסיפור שלי לתשומת ליבכם ודעו כי תאונות דרכים הן דבר מסוכן וטרגי, משפחות שלמות נהרסות. בפעם הבאה שאתם קוראים בעיתון: "8 הרוגים בסוף השבוע בתאונות דרכים, מתוכם 5 ילדים", זכרו את הסיפור שלי וכיצד אני נאלץ לקום כל בוקר ולחיות עם האבל. מאות הרוגים בשנה, המשמעות היא שמאות משפחות איבדו את יקיריהם. הפתרון האמיתי הוא בתוך כל אחד מאיתנו, סעו בזהירות, אל תמהרו, האמינו לי שהחיים שלכם יקרים הרבה יותר מכמה דקות של קיצורי דרך. תפנימו אל תוך ליבכם כמה יקרים החיים, ודעו להעריך כל רגע כאן בעולם.
זכרו אותי ואת משפחתי, ואת אחי הקטן.
אני רק אחד מיני רבים, הכוח בידכם לשנות"