זה בסדר, הטופיק הזה שייך לכאן ולא לבורד ’תיכנות’, פשוט כתבתי קטע עם הכותרת הזו, סיפור מחיי:
טי-לי-לי-לי טי-טי... טי-לי-לי-לי טי-טי... אוח, הצלצול הטורדני הזה, חברת נוקיה הנכבדה לא יכלה לחשוב על דרך נעימה יותר להעיר בן-אדם בבוקר?! אההההה... פיהוק רחב, התכרבלות אחרונה בסמיכה הצהובה, לפני שיעברו 6 דקות והצלצול ישמע בשנית. מודה אני לפניך... למה אני לא יכול להזדהות עם מילים כל כך פשוטות. קורי השינה עדיין לא סרו לגמרי, לאט לאט... היום אתחיל את סוף סוף ביישום תוכנית הלימוד החדשה! אתמול בצהריים, בעקבות המשבר המי-יודע-כמה... כבר נשבר לי מהמשברים הללו!! אז עוד פעם ישבתי לי עם המחברת ספירלה החומה, ועט כחול נעוץ בין שיני, ואני חושב איזה תוכנית אנסה הפעם. אולי לא כדאי להתחיל משהו חדש, אולי זו בריחה. אני חושב שאנסה לשחזר תוכנית קדומה. דיפדפתי כמה דפים אחרונית, הסתכלתי על התוכניות שעברו, כמה תקווה היתה בהם, אז בזמן שנכתבו השורות, איך כל החיות שבצבצה בין אותיותיהן פרחה ונגוזה, ונותרו סתם משיחות עט מוקפדות. מה אעשה הפעם, מתי אצא ממעגל הקסם הזה? די! לא להתבלבל, אסור להתייאש, ננסה עוד פעם, חייבים להמשיך לנסות! אז ממה נתחיל? כן, ככה ישבתי לי אתמול בצהריים, והיום אני מרגיש איך רוח רעננה מנשבת בגווי, חיוך קל נמרח על שפתי, והרהרתי, איזה טוב השם! תודה על הנשמה שנתת לי! קורי השינה חלפו לגמרי, אני עירני כמו סוס. חבל שאי אפשר לברך עכשיו ברכות השחר כמו שלמדתי במסכת ברכות, חחח, אני אפילו זוכר איזה דף זה - ס:, טוב אין טעם להשתחצן, אפשר לחשוב שאני יודע משהו... רוח של התחדשות, של קימה! נפלה לא תוסיף, קום בתולת ישראל! שלחתי את ידי, למטה, לרצפה סמוך למיטה, ופגשתי בציצית, לבשתיה בזריזות, וכן את החולצה, המכנסיים ולבסוף הנעליים, שילשלתי את מכשיר הנוקיה לכיס ימין לא לפני שביטלתי את מצב ה’נודניק’, התנערתי וקמתי. מהחדר שממול עוד התנגן לו איזה דיסק של השכמה. כמה רעש יש בבוקר, כל אחד מפעיל את הדיסק שלו. תפסתי את הנטלה ביד ימין, ככה למדתי, זרם רב עוצמה ניתז מהברז... אני אומר לכם: איזה חסכמים ואיזה נעליים... חלפתי בריצה קלה על פני המסדרון, והופ אני בבית המדרש. "רבי ישמעאל אומר..." או, בדיוק סוף הקרבנות... צריך לומר ברכות השחר זריז, ואח"כ גם להשלים את פסוקי דזמרה שלא אספיק בזמן חזרת הש"ץ, ככה זה שכל בוקר דורש התבוננות כדי לקום. עדיין שומר על השמחה והתקווה. לא אתן לאיחור קל להרוס תוכנית בעלת השלכות כה משמעותיות על המשך חיי. התפילה הסתיימה, לפני שאספיק להסיח את הדעת תפסתי את החומש המונח אחר כבוד בפינת שולחני והתחלתי מנגן את העלייה היומית כדי להשלים פרשיותי עם הציבור. בית המדרש מתרוקן לאיטו, ואני עוד מחליף כמה משפטים עם החברותא שלצידי, משהו על שו"ת הרשב"א והרמב"ם... לפחות למדתי משהו היום, זו התחלה טובה. יצאתי לחדר אוכל, לא לפני ביצוע סיבוב לולייני ויציאה אחורנית עם פני לכיוון ארון הקודש תוך שליחת יד ימין לעבר המזוזה... נגעתי? לא בטוח. טוב, מה יש לאכול? אהממ... סלט, כן, אוכל לחם או לא? מה אתם אומרים? מה אני מנסה לברוח מברכות?? תמוה! אוכל, גם ידוע שפת של שחרית זה ממש חשוב. גבינה, קפה, ברכת "שהכל" ושלוק קטן מהקפה לפני שנוטלים ידיים כדי לא להכנס לכל מיני ספיקות. אהה... אפשר להרגע, ללעוס בנחת, להאזין קצת לשיחות של החבר’ה. וואוו! השעה מאוחרת, טוב, נברך (לזימון כבר עניתי קודם) ונשטוף כלים. מספר חבר’ה עוד נותרו לשבת ולדבר, ראש הישיבה הופיע מידי פעם להזכיר להם את השעה. ואני, עם אותו חיוך קל נכנסתי לבית המדרש והתקדמתי למקומי, ליד הבימה שם. התיישבתי, הבטתי בבוקסה המאולתרת שמולי. איזה בליל של ספרים, בלי סדר, בלי נושא מוגדר. החברותא שלי, ישב כבר ועיין בספר התורן, העפתי מבט, אהה.. מורה נבוכים, נו איך חשבתי אחרת. מה איתי? יש לי את התוכנית שלי, כן... מה זה היה? מה אני אמור ללמוד עכשיו. סרקתי שוב את הבוקסה. גמרא! הזכרתי לעצמי, שלפתי את הספר הימני, קצת ישן, אבא שלי למד עם זה במרכז הרב. פתע פתאום נזכרתי בהערה הקטנה שרציתי להוסיף בחובות הלבבות בקשר למשהו שראיתי ברמב"ם, הנחתי את הגמרא, הוצאתי את הספר הכחול מאמצע הבוקסה, נטלתי את קלמרי, שתי לחיצות על המחק השחוק של עיפרון החודים - ויש לי חוד. "אביץ!", נשמע הקול "כן" עניתי, זה היה החברותא שלי, היושב לימיני, הוא שאל את חוות דעתי באיזה עניין, אמרתי לו שאין לי כל שמץ של מושג, הוא התעקש, המצאתי איזה פלפול, אבל זה לא סיפק אותו, אימצתי קצת יותר את הראש, רצתי לסיפריה מאחורי ופתחתי מולו איזה ספר שבטעות ראיתי אתמול. באתי לחזור למקום, הוא קם ונטל את הספר מידי בחיוך, הוא תמיד מחייך, כמעט, עוד בחור ניגש אלי והגיש לי איזה דף להקליד, ושאל בנימוס אם יש לי זמן עכשיו... עניתי שאשתדל למצוא לזה זמן, וחזרתי למקום. סגרתי את חובות הלבבות והחזרתיו למקום, סוף סוף אוכל להתחיל במה שקבעתי לעשות היום. רגע, הייתי באמצע לכתוב את ההערה, אני לא יכול להשאיר את זה חצי כתוב, הוצאתי אותו שוב והשלמתי את ההערה. או, עכשיו, כן זה הזמן! לפני שיביאו מניעות חדשות, פתחתי את הגמרא בדף כ"ו, או... אני כבר תקוע פה הרבה זמן, העברתי את עיני על הדף, לא הבנתי כלום, חשבתי על נקודה מסויימת בספר התניא, ניסיתי להתרכז, הראש התחיל לכאוב קצת, צעקתי לעצמי בלי שישמעו "עמל! עמל! מה זה הרכרוכיות הזו!" אחד הרבנים עבר ושאל אותי על החברותא שלנו, הנהנתי לאות חיוב, ניסיתי להחזיר את החיוך הקטן. חזרתי לגמרא. לא, אין מצב. ככה אני לא יכול ללמוד. אולי אקח ספר אחר. או! דעת תבונות, איזה ספר מדהים, איזו לשון יפה, לא אולי אסיים איזה מאמר בכרם יהושע... כאב הראש גבר, והפך לבלתי נסבל, שני מילים היכו בעצמה רבה בראשי כזוג פטישים: "Stack Overflow"!!! נפלתי שדוד, בוהה בחלל בית המדרש. הבטתי סביב, הכל היה כבוי, על הרצפה היו מפוזרות אותיות שחורות, חשוכות. הנה ה’מ’ של ה’משנה’ שרציתי ללמוד קודם, וה’ר’ של הרמח"ל, אפילו את ה’ק’ של ה’רב קוק’ מצאתי שם. מאיפה נפלו כל האותיות האלה? לפני כן הן כל כך האירו, הן היו מסודרות יפה, כל כך שימחו והצהילו. הכל מבולגן עכשיו. האם יש טעם בכלל להרכיב את האותיות מחדש? מה אני אעשה איתן. ערפל, תחושה סתמית לא ברורה. אפילו צער לא היה, כלום... פשוט כלום סתמי שכזה. Stack Overflow... חשבתי, מאיפה המילים האלה מוכרות לי... נו זה ברור, אלו המילים המטילות אימה על כל מתכנת מתחיל, גיחכתי בעצב, נזכרתי בימים האלה, ששכחתי מכל העולם ופשוט ישבתי לתכנת. לא ידעתי דאגות, אבל דאגתי מבאגים והודעות שגיאה. Stack Overflow, זו הודעת שגיאה שעשוייה להופיע כשמשתמשים ברקורסיה. הגיחוך חזר, אח... רקורסיה - חזות הכל. פעם חשבתי על זה שקוב"ה ברא עלמא ברקורסיה. הגמרא נכתבה ברקורסיה, הכל רקורסיה. סוד התשובה. החדשנות והקלסיות. מתי משתמשים ברקורסיה? כשרוצים לבצע מטלה גדולה המורכבת בין השאר מאותה מטלה עצמה בקטן. אז אי אפשר לסיים את המטלה הגדולה עד שמסיימים את את המטלה הקטנה. המחשב משתמש במחסנית, ראשית הוא דוחף את המטלה הגדולה לתחתית המחסנית ואחריה את המטלות הקטנות אחת לאחת. המטלה שנכנסה אחרונה תבוצע ראשונה, כי היא יוצאת ראשונה מהמחסנית. אמנם המטלה הגדולה גנוזה שם עמוק בפנים, אבל היא עתידה לצאת, אחרי שכל המטלות הקטנות יוצאו. המטלה הראשונה מתבצעת אחרונה, אחרי שיסתיימו כל הקטנות, כל ה"רק אגמור את... רק אכתוב את... רק אציץ ב... רק אוכל את... " ואז סוף סוף אפשר לעשות מה שרצינו כל הזמן לעשות. אבל המחסנית מוגבלת!!! אי אפשר להוסיף מטלות עד אין קץ, בסוף יש פיצוץ, הצפה, Stack Overflow, או בעברית: המחסנית מוצפת. מה הצרה שלנו? שהמחסנית שלנו עוד יותר קטנה, מספיק 2-3 מטלות נוספות וכבר שכחנו מה נמצא בתחתית המחסנית, הכל גולש החוצה ומתפזר בבלאגן אטומי. מה עושים? מה עושים? איך מתנתקים מהשיעבוד הזה! איך נמנעים מהצפת המחסנית? הרי חייבים גם לעשות כל מיני דברים באמצע, חייבים להתפלל, חייבים לאכול... זו הדרך. הבעיה היא שמהר מאוד שוכחים למה בכלל נכנסנו לכל הסיפור, למה בכלל באנו לבית המדרש, לא רק בשביל להתפלל... אין פלא שרקורסיה נחשב נושא קשה לתלמידי תיכון, הראש האנושי בעל מחסנית קטנה יותר משל המחשב, מה לעשות, ראש פשוט לא תופס את הנושא הזה בקלות. חייבים למעט את המטלות האמצעיות, כדי לא להביא להצפה, שנית, יש לזכור מה למטה, בקרקעית המחסנית. יש להתרכז כל הזמן... אולי זה יעזור, לא יודע. ואולי ה’ יעזור.
אנא הגיבו...