השנה היא 2027. שחר פרנהיימר נוסע לאספן, קולורדו, ופוגש את גיבוריו מהימים הגדולים של ה-NBA, לפני שהריאליטי השתלט
מאת: שחר פרנהיימר
קניתי כרטיס לאספן, קולורדו. בחורף מגיעים לכאן כל הטחונים של אמריקה לעשות סקי ולשתות צ’וקולטה עם רום על השווערצה פיסטה. הפעם האחרונה שהייתי פה היתה לפני איזה שבע שנים, ב-2020, – נסעתי אז לראיין את פרדי אדו, שברח מסנטיאגו ברנבאו לטובת הכסף הגדול באמריקה. בכל מקרה, אספן בקיץ לא דומה בכלל לזאת שבחורף. אם בחורף מגיעים כל הטחונים היפים והכוסוניות של ל.א, אז בקיץ מגיעים הזקנים. העשירים הזקנים. הם אוהבים את השמש והשקט והגולאש. וככה כל קיץ, על קצהו של צוק, מגיעים לחודשיים של הבראה והרפיה (אל תשאלו אותי איזו) כל ענקי הכדורסל החטיארים, שפעם היו מרביצים פיק אנד רול והיום עושים בקושי פוק.
מונית מקומית טיפסה במעלה ההר, בשביל המוביל לבית ההבראה ’אולד-סטארס’. על השער קידם את פניי לוגו ה-NBA המפורסם עם דמותו של ג’רי ווסט הנשען על מקל הליכה. כשעוברים את השער נתקלים בבית עץ די גדול, משופע במרפסות ובפינות ישיבה מוצלות, ובחצר פזורים מתקני ברביקיו, וגומות גולף ידידותיות.
"היי, אח שלי!", שמעתי צעקה ומיד התגלתה מולי דמותו של טום "0 מ- 14" צ’יימברס. מזל שיש לי פה איש קשר, חשבתי. "מה קורה בן אדם? מצאת בקלות?", צ’יימברס נראה כמי שהזמן לא נגע בו מאז שקרע רשתות ביד אליהו (אולי בגלל שכששרף הביא אותו הוא כבר היה בן 60), והבלורית עדיין עמדה במקומה. "סיגר?" הוציא טום חפיסה, "למה לא, בכיף", אמרתי והתחלנו לצעוד לכוון הגינה.
איש מבוגר, שחור וכפוף התהלך שם בעצבנות, ממלמל לעצמו משהו מוזר. התקרבנו אליו, אבל הוא חסם לנו את המעבר. הסתכלתי על טום במבט תמוה והוא חייך. עשיתי צעד ימינה כדי לעבור אותו מהצד, אבל הבן זונה עשה צעד איטי שמאלה וחסם שוב את השביל. "קדימה בראיון, תן לעבור" פנה אליו צ’יימברס בחיוך. "אין מצב, טום. היום אתם לא עוברים אותי. נסו משביל אחר". "בוא", אמר לי טום, "זה לא יעבוד. עזוב אותו בשקט, סוחב תסביכים". הסתכלתי על הבחור השחור, הסתכלתי על טום, והתחלנו לצעוד. "זה בראיון ראסל. מכיר? שיחק ביוטה ג’אז, בקבוצה הגדולה ההיא שהגיעה לשני גמרים". "מכיר, בטח מכיר". "אקיצר", המשיך טום, "הוא, יש לו עוד שריטה מה’קרוס אובר’ שמייקל עשה לו, במשחק מספר 6 ביוטה. התמונה שלו שוכב על הפארקט כמו עוף שחוט לא עוזבת לו ת’ראש עד היום. מאז, הדפוק הזה לא נותן לאף אחד לעבור אותו. קטע קשה".
עקפנו את הבית ונכנסנו לחצר נוספת, סביב שולחן עגול ישבו 4 מבוגרים לבנים, לבושים טיפ טופ. "אלה הפועלים הלבנים" לחש לי טום, "זה שם שהמציאו להם פה החבר’ה השחורים, כל הקריירה הם היו בצד ועבדו בשביל המגה סטארס כהי העור. זן שנעלם מהעולם". התקרבתי והייתי בשוק. ישבו שם (לפי סדר), ג’ון סטוקטון, ג’ף הורנאסק, ביל ליימביר, וג’ון פקסון, לבושים בחולצת משבצות וכובע בוקרים. "מה קורה שרוליק?", פנה טום לאחד מהם, ואני הבנתי שזה שם החיבה שהדביקו פה להורנאסק, "שום דבר טום, משחקים קלפים. אתה יודע שאני שונא שאתה קורא לי ככה". "קח את זה באיזי שרוליק. כשפקסון צועק לך את זה בלילה, לא נראה לי שאתה אומר לו משהו", ענה לו טום, והביא לי קטנה עם המרפק. "יום יפה אה? אנקל טום", פנה אלינו המאסטר של הפיק אנד רול, "אולי תצטרפו? יש מקום לידי. בוא, אתה... אל תתבייש", הסתכל עליי סטוקטון וכמעט התעלפתי. כבוד לשבת ליד חתיכת הסטוריה שכזאת. "בוא אל תתבייש, אני אלמד אותך כמה תרגילי דלת אחורית", הוא קרץ, וכל החברה בשולחן צחקו. חוץ מליימביר, שהיה עסוק בלנקות ת’אזניים עם האצבע. "חבורת זקנים סוטים", צחק לעברם צ’יימברס, "בוא, נמשיך בסיבוב". אמרתי שלום, הרבצתי תמונה, והמשכנו הלאה.
"בוא, קח מגבת, אתה הולך להכנס לעולם מופלא", אמר לי צ’יימברס כשנכנסנו אל הבית. לקחנו מגבות, ונכסנו לחדר צדדי עם ארוניות הלבשה. התפשטנו, וצעדנו לקצה החדר, שם המתינה דלת. "אתה מוכן?", שאל אותי טום, ופתח את הדלת. החדר היה טחוב ומלא אדים. מרוב ערפל לא ראינו את כפות הרגליים. הלכנו לאט ולפתע מצאנו עצמנו במרכזו של חמאם, "כאן אנחנו אוהבים להרגע ולהזיע, כמו פעם. היום אנחנו כבר לא מצליחים להזיז אוזן, אז באים לפה לרבוץ ולהזיע כמו חזירי יבלות". המשכנו לצעוד ונכנסנו לעוד חדר פנימי, באמצעו במה. על הבמה רבץ איש ענק ומקומט. היצור שכב על הצד, שאג משהו שנשמע כמו אופרה, ועישן ג’וינט מפלצתי.
"עוד לא נרגעת עם האופרה, שאק?", קרא לעברו טום. "זה הסמים ידידי, זה הסמים. הם מוציאים ממני משהו נוגה, משהו פנימי, משהו נשי. לפעמים אני מרגיש שאני מלכת היופי של סינסינטי שכלואה בגוף של שרק. כמו פוטנציאל לא ממומש", אמר שאק והתחיל לייבב כמו שייע פיינגנבום כשעוד קבוצה שלו יורדת ליגה. "תסתכל עליי. תראה איך אני נראה. זה לא אני, זה הבחוץ, זה לא הבפנים. בואו, תתקרבו", קרא אלינו התפלצת. הסתכלתי אל טום לבקש אישור, והוא עשה לי כזה כן של ’אין ברירה, כששאק אומר משהו חייבים לעשות כי זה לא שרוליק’. התקרבנו והתיישבנו לצידו. שאק אמר שלום, שאל איך העזנו לוותר לפלשתינאים על בת-ים וחולון והעביר לי את הג’וינט. לקחתי שאכטה ונשענתי לאחור. "צריך לחיות את העכשיו, ולהפסיק להיות כלי בחיים האלה. להפסיק להתעסק בעבר ובעתיד, פשוט להיות נוכח. רצוי לאכול בריא, ולעשות מעשה אחד טוב לפחות פעם ביום", דיקלם שאק כמו איזה שטוף מוח.
"תגיד לי שאק, מה נהיה ממך?", אספתי אומץ, "תקשיב לעצמך, מה נסגר?, אתה נשמע כל כך שנות ה-2000, שבא לי להקיא. איפה הראפר הבועט, איפה האיש שהיה יושב במסיבות עיתונאים בלוס אנגל’ס, במיאמי ובניו יורק ומדבר על לאכול אנשים בלי מלח? איפה הסטאד שהיה מזיין בערימות מהצד, לא מספר, וקופץ ללכלך על החבר שלו שאכל קש מכל העולם?". היד של טום סתמה לי את הפה. בשקט הוא סיפר לי שמאז שהמרפק שלו פגע בקובי אחרי שקיבל ממנו דאנק על הפרצוף בגמר של 2006, ושלח את בראיינט לבלות את שארית חיין בבית חולים סיעודי, הוא לא מוכן לדבר עליו.
שאק בהה בי ולא הוציא מילה. הוא לקח את הג’וינט, והרים את הסלולרי, "לברון, נשמה, תשלח לפה קלאב – סנדוויץ’, ספריבס, ופשטידת תפו"א. שיהיה הרבה קטשופ ומיונז. תודה עיניים". "לפני שבוע הגיע לפה לברון ג’יימס", הוציא אותי טום מהשוק, "הוא הכי צעיר פה, אז מסנג’רים לו את הצורה, אפילו שכולם כבר מסכימים שהוא יותר גדול ממייקל. אתה יודע, טוחנים את הצעירים. אבל הוא לא ממש אכפת לו. הוא עובד עם כרמלו במטבח, הם שמים מוסיקה שחורה בפול ווליום, עושים ספייס קוקיס מהחומר האחרון שכרמלו הביא איתו בתיק".
חשבתי שדמיינתי, אבל ככל שהקשבתי יותר לא היה לי ספק מה שהאזניים שלי שומעות. מהחדר השני בקעו גניחות, וצעקות אימים. שאק נקרע מצחוק והתחיל להפליק לעצמו על הישבן, וטום פשוט הסתכל עליי והניד את הראש מצד לצד. הקולות היו של בחורה צעירה, וזה לא היה נשמע יפה. "יס, דניס, יס!, יס דניס, יס!", היא צעקה ואני שכחתי לרגע שאני בפאקן בית אבות. "קח את המצלמה, אח שלי, לך תרביץ כמה תמונות טובות של דניס רודמן קשישא, מביא אותה בדוגי עם האחות של המקום. לך, לך, אני לא יודע כמה הזדמנויות כאלה עוד יהיו לך בחיים".
כשיצאנו חזרה לגינה, טום נראה לי מהורהר, לא רגוע. "איך היה לך אח שלי?", הוא שאל, ואני לא ידעתי כל כך איך להגיב. "איי לאב דיס גיים", אמרתי וצקחנו. "הזמנים השתנו חבר, זה כבר לא מה שהיה", פתח טום. "המקום הזה הוא חתכ’ת מוזיאון של הזמן. כל מי שנמצא פה מכיר את כולם מגיל 16. אתה מוצא את עצמך עוזר להחליף חיתול למישהו שהיית מוכן להרוג. חבל שבאת היום, בארקלי ומייקל יצאו לדוג לפני יומיים. אתה מבין, יש פה חברות. היום זה אחרת. כל הליגה מפוצצת סינים, אירופאיים וההוא - האח הקטן של ליאור אליהו – צבא של שכירים. מאז שהפכו את הדראפט לריאליטי טי וי, ואתה יכול לעוף מהמחנה קדם עונה בגלל 100 SMS שלא קיבלת, משהו הלך לאיבוד. "יהיה בסדר טום, אף אחד לא שוכח את מה שעשיתם, אף אחד לא שוכח...", חייכתי לעברו.
המונית חיכתה לי כבר על שביל הגישה. התחבקנו, תמונה אחרונה ונכסתי למונית. "לשדה התעופה", אמרתי לנהג, והוא התחיל לנסוע. ניצלתי את ההזדמנות כדי לעיין בברושור של בית ההבראה, כשלפתע עפתי לכיסא מלפני מברקס פתאומי. "מי זה הדפוק הזה?!", שאל אותי הנהג. זה היה בראיון ראסל. המבט שלו היה ממוקד לנו אל בין העיניים, ראשו הכפוף עטה חיוך מטופש, "לא היום, חברים. לא היום. נסו שביל אחר". נהג המונית שלח לי מבט דרך המראה, מחכה לאישור, ואני הנהנתי לו עם הראש בקרירות. ראסל אכל אותה שוב.
לקוח מתוך וואלה ספורט: NBA