בסמינריונים או פעולות יש לפעמים מאמרים שאנשים כותבים על דברים שקרו להם בחיים והם רוצים שאחרים ידעו עליהם ויפיצו אותם ומקווים זה ישנה את החברה שבה אנו חיים- אז גם לי יש סיפור כזה...אמיתי בהחלט ועצוב למדיי’. נולדתי בלי כף יד שמאלית והורי החליטו כבר בגיל שנה לאמץ לי יד מפלסטיק (פרוטזה). פרוטזה נראית כמו יד אמיתית וזו היתה הכוונה...לטשטש את מראה היד שלי..שאנשים לא יבהלו ויגידו:איכס...או:וואי מה קרה לך ביד?למה אין לך את כל היד??וכל מיני שאלות ותמיהות כאלה. חינכו אותי לא להיות מפונקת ולכן יכולתי לעשות כמעט כל מה שבן אדם בעל זוג ידיי’ם יכול לעשות!. למשל:לשחות,לחתוך ירקות,לגזור,לשרוך שרוכים וכ’ו... כשבאו אליי ילדים ושאלו אותי "מה קרה לך ביד?/למה יש לך יד בובה?"פשוט עניתי ללא שום היסוס ככה נולדתי ואם הם פחדו או צחקו או הסתכלו עליי במבטים מוזרים זה ממש לא הזיז לי! יום אחד ישבתי עם בנים ובנות בני גילי וכמו כל שבת בערב דיברנו על כל מיני דברים שצצו... היום הזה שינה את חיי,לפחות עד היום!שנער בגילי החליט לספר את הסיפור ה"מעניין" שלו,זה הי’ה כך:"זוכרים שיום אחד נסענו לים והזמנו מונית וכשהיא הגיעה רצתי כדיי להשיג את רונן(שם בדוי)בשביל שאני אשב מקדימה לייד הנהג..!?ואז,אחריי’ שהשגתי אותו
התיישבתי לייד הנהג ולפתע קלטתי שאין לו יד!!זה הי’ה מגעיל!!!ממש דוחה!!!והנסיעה שארכה חצי שעה בערך נהפכה לשעה ויותר-לפחות כך הרגשתי.."היו לחשושים...הבנים שישבו איתנו העבירו איזה משפט חטוף מאוזן לאוזן וכאשר המשפט הגיע אל הילד שסיפר את סיפורו הוא השתתק אני לא ידעתי מה לעשות,ללכת ולהראות לו שאכן נפגעתי או להישאר שם כאילו שזה ממש לא מזיז לי...אבל זו היתה הטעות שלי!במקום להגיד לו שהוא ממש דוחה נשארתי שם ולא אמרתי לו כלום,בלילה לפני שהלכתי לישון וגם כמה שבועות אחרייניסיתי לפצח מה הבנים אמרו לו שהוא השתתק פתאום, זה לא הי’ה קשה מכיוון שאני כבר חי’ה עם עצמי הרבה שנים אני מכירה את התגובות של החברה. מאז אני לא הולכת לבריכה כי אני לא אוהבת שמסתכלים עלי כל הזמן במבטי רחמים של:"שיו,איזה מסכנה..."ובקיץ בשיא החום הייתי הולכת עם סווצטרים כדיי להסתיר את הפרוטזה ולים??אני הולכת עם בגדים כי לפחות בים
זה מתאפשר לי.... אח"כ קרה מקרה נוסף...מישהי שלמדה איתי בבית הספר שאלה אותי בהיסטרי’ה:"שיו
מה יש לך ביד?"אז כרגיל עניתי את המשפט שאני אומרת בכל פעם..."נולדתי בלי כף יד"ואז היא אמרה "מה?!את מפגרת למה את הולכת עם פלסטיק על היד???"אז החלטתי לא לענות לה והרגשתי ממש נבוכה ונזכרתי בעבר שממש לא הי’ה איכפת לי מה שהיו חושבים עליי’ ונזכרתי שהכל התחיל בגלל הנער עם הסיפור שלו בשבת בערב..בקיצור החלטתי לצאת משם כדי שלא תראה את המבול של הדמעות שעוד שני’ה יישפך מפניי...חברות שלי הסבירו לה ואני חזרתי לשם אחרי כמה דקות וכשנכנסתי הי’ה לה מבט מוזר כשהיא הסתכלה עליי..כאילו רצחתי מישהו אני לא זוכרת מה קרה אח"כ אבל בערך שבוע לאחר מכן פגשתי בה שוב ואז היא אמרה לי:"אני כ"כ מצטערת !יש לי סיוטים ממך"-בתחילה הרגשתי איזו הקלה לפחות היא הבינה שהיא טעתה ושהרגשתי לא נעים אבל כשהיא המשיכה ואמרה שיש לה סיוטים ממני לא ידעתי מה לעשות,מאוד כעסתי עלי’ה... מאז המקרים האלה.(בקשר לפרוטזה) הביטחון העצמי שלי במינוס. וכיום,עברתי ללמוד בבית ספר חדש וכמובן,התחלות חדשות ושאלות ישנות.בחופש חשבתי לעצמי שלא איכפת לי אם לא יהיו לי חברות באולפנה החדשה כי ידעתי שיש לי חברה טובה במקום שבו
אני מתגוררת שהיא תמיד תקבל אותי ותמיד תייעץ לי בכל נושא שהוא. אך מהיום הראשון ללימודים הבנתי שכל מה שאמרתי לעצמי לגביי השנה החדשה התפרק,שכן איכפת לי מה חושבים עליי ושאם לא יהיו לי חברות-בהפסקות ובכל מיני פעילויות אני אלך לבדי... ומייד התחרטתי על מה שאמרתי וכמובן שאחרי שבוע בערך כבר מצאתי חברות חדשות,חלקן ידעו על הפרוטזה ואמרתי להן שאני לא יודעת מה לעשות!נורא חם לי בכיתה ואני רוצה להוריד את הפרוטזה אך מצד שני יש בנות שלא יודעות על כך והם ייגעלו מייד או יתחילו לשאול שאלות!וכמובן שרציתי להתחיל את השנה ביד
ימין...החלטתי שאם סבלתי את החום הנורא של הקיץ עם סווטשרים אני אסבול אותו עם הפרוטזה בכיתה...וזה ממש לא נח לי לשבת עם הפרוטזה בזמן שאני כותבת/ לאכול עם הפרוטזה!... מאז ומתמיד מי שעדין לא הספיק להכיר אותי מושיט יד לעזרה בכל דבר שנראה לו...למשל:שאני גוזרת משהו ואז היא לוקחת ממני את הדף ואומרת:"זה בסדר תביאי!אני אעזור לך!"ומתנהגים אליי כמו נכה(סליחה על הביטוי אבל זה הביטוי שהכי מתאים).אני רוצה שאנשים יבינו שאולי נולדתי בלי כף יד אני עדיין בן אדם ואני לא אשמה בזה!!ולכן להיגעל מבן אדם שונה מול הפנים שלו זה הדבר הכי מגעיל שקרה לי אי פעם...כי לפעמים כשמכירים את האדם האישיות שלו מכסה את הפגמים החיצוניים...אני מקווה שאת המכתב/המאמר הזה כל אחד ייקח לליבו וידע איך להגיב במצבים מסויימים ולחשוב לפני שמוציאים משפט מהפה...אולי הוא פוגע?או מעליב?... כי מילים זה כמו חץ שיורים אותו והוא לא יכול לחזור. נקודה חשובה למחשבה! לתגובות או הערות אפשר לשלוח tgovotlamamar@walla.com