יום אחד נפתחו ספרי ההיסטוריה בכיתה (אוי זה החופש הגדול למה הזכרתי לכם שזה קיים ?),
והתלמידים לפתע הריחו עשן ומנטה- הדפים התעופפו והשעון כבר הצביע- שנת 2565.
התלמידים הציצו מן החלונות של הכיתה- אופס! זאת כבר הייתה חללית ובחלל השחור והאינסופי הם ראו מושבת חלל.
הם יושבים בכיתה, הם חורשים את התנ"ך מאלף ועד תף. הם לומדים הלכה וגמרא, הם לומדים מהבוקר ועד הזריחה. הם הגיעו לעולם העתיד, ואת ההיסטוריה של העתיד הם לומדים בכל נשימה ונשימה, ודרך חזרה לא מוצאים הם כלל וכלל.
רעש המנועים, האפר והאסטרואידים, קולות המתכת ומראות סוף נראים מבעד לחלונות הזכוכית, והרוח הקוסמית מלטפת את אותה מושבת חלודה ומתכת, האנשים בה עובדים, לומדים וחוקרים אך הכל מתכתי.
לפתע ראו הקשישים בחללית שסק שעף לכיוון מושבת החלל, שסק של זהב. בשסק נרשם, בכתב יד מלוכלך ומבולגן: חייזריוס קיסריוס מלך הדובה הגדולה רוצה ממכם את הגנום- אם לא תשלחו לו את הגנום, הוא ישמיע לכם מוזיקה של שנות השישים.
אנשי המושבה הזיעו וקפאו- מוזיקה של שנות השישים- איזה פחד, אולי זה אפילו יותר גרוע מלראות טלטביז! הם שלחו מיד וללא שאלות את הגנום לחייזריוס קיסריוס מלך הדובה הגדולה. לא איחרו הדקות להגיע ולפתע פתאום קולות הזעקה נשמעו, קולות זעקה, קולות בריחה וקולות של שלווה- לא הייתה מושבה, לא הייתה כיתה, לא הייתה חללית ולא היה חי- מולקולות זעירות ריחפו באינסוף השחור והלא נודע והשקט והשלווה שלטה בעולם.
וכך נעות להן מולקולות זו סביב זו עד עצם היום הבא.